שלח הודעה ללא התחייבות
בלוג משפטי בלוג דיני בנקאות הפרת הסכם על ידי בנק

הפרת הסכם על ידי בנק

 
מאת: גלעד נרקיס, משרד עורכי דין    | פורסם ב: 26/07/2009 | צפיות: 3942
רוצה שנחזור אליך?
אל גלעד נרקיס, משרד עורכי דין

הבנק חטא בחוסר תום לב כלפי התובעים במהלך חיי ההסכם ואף לאחריו.


קראו עוד בתחום

"א 222010/02 גדליה אברהם ואח’ נ’ המזרחי המזרחי המאוחד בע"מ, בית משפט השלום תל אביב-יפו, בפני כב’ השופטת ד"ר דפנה אבניאלי, ניתן ב- 13/03/2006

התובעים היו במועדים הרלוונטיים לתביעה זו בעלי מניות השליטה בחברת סופטוור תעשיות סריגה בע"מ (להלן: "החברה"). החברה ניהלה חשבון בנק בסניף קרליבך של הנתבע והתובעים ערבו לחובותיה. בשל אירועים ביטחוניים, נכנסה החברה לקשיים כלכליים ואף מונה לה מפרק זמני. מתוך מטרה לנסות ולהציל את עסקיה של החברה ולחילופין למזער את חובותיה, הגיעו התובעים במהלך חודש אפריל 2001 להסכמה עם הנתבע, שמצאה את ביטוייה ב"כתב הצהרה והתחייבות" (להלן : "ההסכם").

טענתם של התובעים בקליפת אגוז היא, כי הבנק הפר את חובת האמון ואת החובה לנהוג בתום לב, והיפר את הסכם שכרת עמם בריש גלי, בכך שגבה מהם ריבית החריגה, ללא הודעה מוקדמת והעמיד אותם בפני שוקת שבורה.


עיקרי ההסכם:

עיקרי ההסכם, כפי שקיבלו ביטויים בכתב הם כדלקמן:

הנתבע ימנע מנקיטת הליכים לגביית חובה של החברה מהתובעים, לתקופה של שנה

שנה מיום חתימת ההסכם.יתרת חובה של החברה תישא ריבית חריגה, כנהוג אצל הנתבע. התובעים התחייבו, בתום תקופת ההסכם ותוך 7 ימים מקבלת דרישה בכתב מאת הנתבע, לשלם את יתרת חוב החברה כפי שתהיה באותו מועד.

 

התובעים התחייבו לשעבד לטובת הנתבע את כל הפיקדונות וניירות הערך, שהיו בחשבונותיהם הפרטיים אצל הנתבע, בגובה שווי יתרת החובה של החברה, על פי חישוב מקדמי סיכון של הנתבע לגבי ערכו לביטחון של כל נכס ונכס. התובעים התחייבו, כי במידה ושווי תיק ניירות הערך, כפי שהוא מחושב על ידי הנתבע , ירד אל מתחת לחובה של החברה לנתבע, ישעבדו התובעים נכסים נוספים, על מנת להשוות את שווי הבטוחות לשווי חובה של החברה, שאם לא כן, יוכל הנתבע לממש את הנכסים המשועבדים לטובתו, על פי שיקול דעתו הבלעדי.


המחלוקת בענייננו נעוצה בפרשנותם של ההסכם והנספח. לגישת התובעים, מילאו הם אחר כל הוראות ההסכם ועל כן זכאים הם ליהנות מההטבה בשיעור הריבית, כפי שנקבעה בנספח. לפיכך, כך לטענת התובעים, הסכום שניגבה על ידי הנתבע בחודש יוני 2002 - ניגבה ביתר ובחוסר תום לב.

 

לעומתם סובר הנתבע, כי התובעים הפרו את ההסכם, ועל כן אין הם זכאים להטבה שנקבעה בנספח, כי אם עליהם להיות מחויבים בריבית חריגה, כפי שנקבע בהסכם.


על פרשנות חוזה
סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973, שכותרתו "פירוש של חוזה" קובע: "חוזה יפורש על פי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו – מתוך הנסיבות."


לעניין אופן פרשנותו של הסכם, ההלכה מושרשת בפסיקה, כפי שנקבעה בפסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 4628/93 מדינת ישראל נ’ אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פ"ד מט (2) 265 כדלקמן: "חוזה מתפרש על-פי אומד דעתם של הצדדים. אומד דעת זה הוא המטרות, היעדים, האינטרסים, והתכנית אשר הצדדים ביקשו במשותף להגשים.

 

על אומד הדעת למד הפרשן מלשון החוזה ומהנסיבות החיצוניות לו. שני מקורות אלה "קבילים" הם. בעזרתם מגבש הפרשן את אומד דעתם המשותף של הצדדים.... אם אומד הדעת (הסובייקטיבי) של אחד הצדדים שונה מזה של הצד השני, אין כל אפשרות לגבש אומד דעת סובייקטיבי משותף. החוזה יפורש במקרה זה ... על-פי תכליתו האובייקטיבית.

 

התכלית האובייקטיבית של החוזה היא המטרות, האינטרסים והתכליות שחוזה מהסוג או מהטיפוס של החוזה שנכרת נועד להגשים. זהו מבחן אובייקטיבי. הוא מושפע מעקרון תום הלב וממערכת הערכים שהוא מבטא" (שם, בעמ’ 311, 313).


הנה כי כן, בבסיסו של הליך הפרשנות עומד ניסיונו של הפרשן לעמוד על אומד דעתם המשותף של הצדדים. אומד דעת זה נלמד מלשון החוזה מחד, ומהנסיבות שהובילו לכריתתו מאידך. הליך זה הינו הליך מטוטלת בו עובר הפרשן בין לשון החוזה ונסיבותיו החיצוניות, הלוך ושוב עד שעולה בידיו לעמוד על אומד דעתם של הצדדים.



בעניין דנן, ניתן לומר כי בבסיסו של ההסכם עמדו שתי תכליות: האחת, תכליתם של התובעים, לקנות שקט תעשייתי, על מנת לנסות ולשקם את מצבה של החברה ולחילופין למזער את נזקיה. התכלית השנייה, תכליתו של הנתבע, העמדת בטוחות מספיקות על ידי התובעים, להבטחת פירעון יתרת החובה של החברה ליום צרה.


זאת ועוד. הנתבע, אשר היה מודע לאפשרות כי התובעים יאלצו בסופו של יום לפרוע את יתרת חובה של החברה מנכסיהם הפרטיים, נכון היה לבוא לקראתם, כפי שעולה מסעיף 2 לנספח, באופן בו תיגבה מהתובעים ריבית של פריים + 1% בלבד, ולא ריבית חריגה כפי שנקבע בהסכם.

הפרת ההסכם

השאלה הנשאלת היא - האם די בעובדות אלו כדי לקבוע, כי התובעים הפרו את ההסכם באופן בו הם אינם זכאים להטבה הקבועה בנספח ? לדידי יש להשיב על שאלה זו בשלילה ולהלן נימוקיי.


התובעים ניהלו את חשבונותיהם הפרטיים, בנוסף לניהול חשבונה של החברה שבשליטתם, אצל הנתבע במשך שנים רבות ולגרסתם, היו בני בית בסניף.

כאמור לעיל, טרם החתימה על ההסכם, הובטחה יתרת חובה של החברה לנתבע באמצעות ערבותם האישית של התובעים ושל אחרים בלבד. לאחר חתימת ההסכם, שעבדו התובעים את תיק ניירות הערך שלהם להבטחת חובה של החברה.

הנתבע טוען, כי שיעבוד תיק ניירות הערך של התובעים לא העלה ולא הוריד מבחינתו, היות והתובעים היו חתומים על כתב ערבות וקיזוז, שבאמצעותו יכול היה הנתבע לקזז את חובות החברה מחשבונות התובעים.

אין בידי לקבל טענה זו. שיעבוד תיק ניירות הערך של התובעים, שיפר את מצבו של הנתבע והעמיד לו נכסים ממשיים ונזילים לכיסוי יתרת חובה של החברה, ובכך נוצר יתרון לזכותו של הנתבע, שלא היה קיים לפני חתימת ההסכם.

כמו כן, לא מתקבל על הדעת, כי הנתבע נכון היה להעניק לתובעים הטבה משמעותית בריבית בשל טוב ליבו בלבד, וללא כל תמורה נגדית ממשית מצד התובעים. מדובר בחיובים שלובים: שעבוד תיק ניירות הערך על ידי התובעים, כנגד מתן הטבה בריבית ע"י הנתבע.

יפים כאן דבריה של כב’ השופטת חיות בפסק הדין בעניין ע"א 2273/02 חברת פסל בע"מ ואח’ נ’ חברת העובדים השיתופית הכללית בא"י בע"מ ואח’, פ"ד נח (2), 36 בעמ’ 45: "בעוד החיוב העצמאי משמיע לנו כי חבותו של כל צד לחוזה עומדת בפני עצמה, אפילו לא עמד הצד האחר במילוי חבותו שלו, הרי שהחיוב השלוב - שהוא סוג של חיוב מותנה - משמעו כי קיימת חובת קיום בו-זמני של חיובי הצדדים (שם, בעמ’ 710-708). נפקות הקביעה כי חיוב חוזי הוא חיוב שלוב היא שאי-נכונות של צד לחוזה לקיים את חיובו מביאה לדחיית המועד לקיומו של החיוב השלוב בו."


סבורני, כי האמור לעיל עד כה מחזק את המסקנה, כי אף אם הנתבע ראה בחלק מהתנהלות התובעים הפרת הסכם, הרי שהוא בחר להבליג ולוותר על הפרות אלו, ולהמשיך לקיים את ההסכם כסדרו.


תום לב
סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973 קובע כהאי לישנא: "בקיום של חיוב הנובע מחוזה יש לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב; והוא הדין לגבי השימוש בזכות הנובעת מחוזה".


בית המשפט העליון עמד על החובה הנובעת מסעיף 39 הנ"ל בפסק הדין בעניין בג"צ 59/80 שירותי תחבורה ציבוריים באר-שבע בע"מ ואח’ נ’ בית הדין הארצי לעבודה בירושלים ואח’, פ"ד לה (1) 828, 834: "משמעותה של החובה לקיים חוזה בתום-לב ובדרך מקובלת היא, כי הצדדים ליחס החוזי חייבים לנהוג זה כלפי זה ביושר, בהגינות ועל-פי המקובל על בעלי חוזה הוגנים.

 

אמת הדבר, אין הצדדים לחוזים מלאכים זה לזה, אך שוב אל להם להיות זאבים זה לזה ... על כל הצדדים לחוזה מוטלת החובה לשתף פעולה זה עם זה ולפעול תוך התחשבות באינטרס המשותף להם בחוזה. על בעלי החוזה לפעול להגשמתה של כוונתם המשותפת, תוך נאמנות ומסירות למטרה, שעמדה לנגד עיניהם, ותוך עקביות בהגשמת ציפייתם המשותפת הסבירה."


התוצאה הנובעת מאי קיום החובה אינה הקבועה בסעיף הנ"ל. כפי שנאמר בענין שירותי תחבורה: "סעיף 39 לחוק החוזים אינו כולל כל הוראה באשר לתוצאות נובעות מתוך כך, שבעל חוזה אינו מקיים את החוזה בתום-לב ובדרך מקובלת.

 

אין משמעות הדבר, כי זו חובה מוסרית בלבד, שאין לה נפקות משפטית. היעדר הוראה באשר לתוצאות. הנובעות מאי-קיום החובה האמורה בסעיף 39 לחוק החוזים, מקורו בעובדה, שתוצאות אלה אינן אחידות, אלא הן משתנות ל-פי ההקשר בו מתעוררת השאלה.

 

לעתים תוצאת אי-קיום החובה היא בתשלום פיצויים או במתן אכיפה. לעתים התוצאה היא בשלילת פיצויים או אכיפה מהצד המפר. לעתים תוצאת ההפרה היא במתן כוח לבעל החוזה האחר לפעול פעולות מסוימות בתחום החוזה, שאחרת היו נחשבות להפרה, או שלילת כוח הנתון לבעל החוזה המפר על פי הוראות החוזה. לעיתים התוצאה אינה אלא זו, שהפעולה, שבוצעה תוך הפרת החובה, אינה משתכללת ואינה תופסת." (שם, בעמ’ 838, 839).


התובעים טוענים כי הנתבע, בהתנהלותו, הפר את חובת תום הלב כלפיהם. האמנם? לדידי יש להשיב על שאלה זו בחיוב.

לא מצאתי כל זכר - בין אם מהמסמכים הרבים שבתיק ובין אם מהעדויות שנשמעו בו - כי בתקופת ההסכם או לאחריו הודיע הנתבע או מי מטעמו לתובעים, כי הם הפרו את ההסכם וכי בעקבות הפרתם הם אינם זכאים להטבה שנקבעה בנספח.


אין מחלוקת, כי רק בחודש יוני 2002 - שלושה חודשים לאחר סיום ההסכם לגישתו של הנתבע - גבה הנתבע את הריבית החריגה מחשבונם של התובעים. מדובר בפעולה חד צדדית, שנעשתה על ידי הנתבע תוך שימוש בזכות הגישה לחשבונם של התובעים, המוקנית מכוח היותו מופקד על ניהול החשבון בשמם ועבורם.



הנתבע חטא בחוסר תום לב כלפי התובעים במהלך חיי ההסכם ואף לאחריו. לא יתכן, כי התובעים יפעלו למלא אחר דרישות הנתבע ויכסו את פער הבטחונות, ואילו הנתבע יחריש ולא יאמר להם מאומה, בדבר כוונתו לגבות בסופו של יום ריבית חריגה.

לא יתכן כי הנתבע, יבחר שלא לנצל את הסעד המוקנה לו, לממש בעצמו את הבטחונות ולגבות ריבית על פי הנספח, וכאשר התובעים נושאים בעצמם ביתרת חובה של החברה, כשכל המטרה מלכתחילה הייתה להיטיב עימם במקרה שכזה, יגבה מהם ריבית חריגה.


לא יתכן כי רק כשלושה חודשים לאחר תום ההסכם, וללא כל הודעה מוקדמת, יגבה הנתבע את הריבית החריגה ויעמיד את התובעים בפני שוקת שבורה.


בפועל, אירעו כל הדברים הללו, כאשר הנתבע בחר לעשות דין לעצמו, מבלי להתריע אפילו על הכוונה לעשות כן, ובכך פעל בחוסר תום לב כלפי התובעים-לקוחותיו.


אשם תורם

עיקר האחריות להשתלשלות העניינים, כאמור לעיל, רובצת על שכמו של הנתבע. אך התובעים אינם יכולים לצאת פטורים בלא כלום. זאת לאור העובדה, שבמשך חודשים רבים התעלמו מפניותיו של הנתבע ומהדרישה לכיסוי פער הבטחונות. רק בעקבות התכתבות שנערכה בכתב, בין באת כוחם דאז לבין נציגי הבנק, מצאו לנכון לכסות את פער הבטחונות.


הריבית החריגה, כפי שנגבתה על ידי הנתבע, חושבה לגבי מלוא כל התקופה. אין ספק כי היה בידי התובעים לצמצם שיעורו של החוב בגין ריבית חריגה זו, לו היו דואגים לכסות את פער הבטחונות במועד מוקדם יותר, כפי שנדרשו שוב ושוב על ידי הנתבע.


לפיכך, אני קובעת , כי התובעים נושאים באשם תורם בשיעור של 20%.


המידע המוצג כאן אינו מהווה ייעוץ משפטי ו/או המלצה מכל סוג ו/או חוות דעת, מומלץ לפנות לייעוץ מקצועי טרם נקיטת כל הליך. כל הסתמכות על המידע המוצג כאן היא באחריותך בלבד. הגלישה באתר היא בכפוף לתקנון האתר

דרג עד כמה מדריך משפטי זה עזר לך
עוד בנושא דיני בנקאות
חדשות ופסקי דין בנושא דיני בנקאות
    תשובות של עורכי הדין בפורום
    (פרסום ממומן)