שלח הודעה ללא התחייבות
בלוג משפטי בלוג דיני בנקאות מקרים בהם בית-המשפט דחה את הטענה בדבר הפרת חובת האמון

מקרים בהם בית-המשפט דחה את הטענה בדבר הפרת חובת האמון

 
מאת: גלעד נרקיס, משרד עורכי דין    | פורסם ב: 18/06/2009 | צפיות: 4052
רוצה שנחזור אליך?
אל גלעד נרקיס, משרד עורכי דין

חובת הנאמנות נבדקת ממקרה למקרה, ועל-פי נסיבותיו. לכן, לא ניתן להצביע על כללים אשר יתחמו את גבולותיה של חובה זו.


קראו עוד בתחום

 

למען איזונה של התמונה, מן הראוי לחזור ולהדגיש, כי חובת הנאמנות נבדקת ממקרה למקרה, ועל-פי נסיבותיו. לכן, לא ניתן להצביע על כללים אשר יתחמו את גבולותיה של חובה זו. יחד עם זאת, כדי ליתן תמונה מלאה, מצאנו לנכון, להזכיר מספר מקרים בהם דחה בית-המשפט טענה זו אשר נטענה על-ידי לקוחות הבנקים.

ב-ע"א 6505/97[1], נאמר כי, "חובת הנאמנות של הבנק כלפי הלקוח אינה מטילה על הבנק חובה לדאוג באופן עיוור לאינטרסים של הלקוח, תוך הזנחת אינטרס הבנק."[2]

באותו מקרה, נטען, בין היתר, כי הבנק לא העמיד לחברה מסגרת אשראי התואמת את פעילותה העסקית, ונמנע מעדכון מסגרת האשראי. בעקבות ע"א 323/80[3], נקבע, כי לבנק אין חובה להעניק אשראי או לחדשו, כל עוד הבנק אינו מפר הסכמים בינו לבין הלקוח.

בהמשכו של פסק-דין זה, בדיון בסוגיית הליווי הפיננסי אשר החברה ציפתה לקבל מן הבנק, הגם שנתקבלה הטענה כי הסכם (כזה או אחר) בעניין זה היה, ו"דומה אף כי סירוב הבנק להעניק ליווי פיננסי היה גורם מכריע בהידרדרות היחסים בין החברה לבנק." קובע בית-המשפט, כי "…בעסקאות בין גורמים כלכליים, מן הראוי להקפיד על הסדרת היחסים בכתב, תוך פירוט כל תנאי העסקה. כפי שציין בית-המשפט קמא, הליווי הפיננסי דרש בין היתר קביעת גבולות האשראי ומתן בטחונות בהתחשב בחובות הקיימים של החברה.

 

בהעדר קביעת פרטים מרכזיים אלה, אין להסיק על קיום הסכם ליווי פיננסי. ציפיותיה של החברה - על כל ההגיון הכלכלי שבהן - אינן יכולות להטיל חיוב משפטי קונקרטי על הבנק. אי-לכך, אין להתערב במסקנתו של בית-משפט קמא והערעור נדחה בסוגיה זו." בעניין זה, לעניות דעתנו, בית-המשפט התייחס אל הצדדים כשווי מעמד, ולא נתן את דעתו לפער הכוחות שבין הצדדים.

ב-ת"א (חי’) 3961/95[4] טען הנתבע, כי הבנק העמיד הלוואות לזכות החשבון לצורך פתיחת תוכניות חיסכון ורכישת ניירות ערך על דעת עצמו. בכך, לטענת הנתבע, ביצע הבנק התניית שירות בשירות בנוסף למעילה בחובת הנאמנות.

 

הנתבע הדגיש, כי אין לו שמץ ידיעה בענייני בנקאות או בענייני ניירות ערך וכי הסתמך על מנהל הסניף, וזה ניצל את בורותו כדי לפעול בענייניו כבשלו. הנתבע הוסיף, כי לאחר החלפת מנהל הסניף, נהג בו המנהל החדש, בשרירותיות ואף האיץ את הידרדרות החשבון, בהעמידו לנתבע הלוואות בסכומים גבוהים מבלי לבדוק את יכולת ההחזר שלו. הנתבע אף מציין כי למרות הבטחות התובע לא הועמדה לו מסגרת אשראי מתאימה ובמהלך תקופת ניהול החשבון חוייב החשבון בריבית חריגה מקסימלית שלא לצורך.

במקרה זה, בית-המשפט נדרש להכרעה עובדתית בשאלה, אם יש ממש בטענות אשר מעורר הנתבע כנגד התנהגות מנהלי הסניף שלא בנאמנות, התניית שירות בשירות, גביית ריבית גבוהה מהנדרש והענקת הלוואות גבוהות ללא בדיקת יכולת ההחזר. אם ימצא כי הבנק פעל שלא כדין, כי אז יש לבחון את הנזק שנגרם לנתבע.

נוכח הראיות שבאו לפני בית-המשפט[5], נמצא כי גרסת הנתבע קלושה ונטולת אמינות. כלומר, טענות הנתבע נותרו ללא ביסוס וראיה אשר בית-המשפט יכול היה לסמוך עליה. לכן, לא נמצא מקום לקבוע ממצאים כדבריו. תוך כדי קביעות אלו, בית-המשפט קובע כי, "…הנתבע אדם נבון ומפוקח המבין היטב את מעשיו… הנתבע היה בקשר מתמיד עם הבנק ונהג להגיע לבנק גם בכל יום שישי לקבל דין וחשבון מלא. הנתבע תואר כאדם הבקיא בניהול חשבון ומתמצא בני"ע כולל סוגיהם ושמותיהם. גם בית-המשפט התרשם שעדות הנתבע, בניסיונו להראות כתמים וחוסר ידע לחלוטין, היה ניסיון לא משכנע".

מחד, אין לחלץ ממקרה זה כל הלכה (נוכח הנסיבות הספציפיות של המקרה); מאידך, ראוי לשים-לב להנמקת בית-המשפט[6], אשר נמנע מדיון בחובת הנאמנות של הבנק כלפי לקוחו, משום שמדובר באדם "נבון ומפוקח", כזה שהיה מגיע אל סניף הבנק לעיתים תכופות. במידה והיה מקום לדחות את טענותיו של הנתבע לגופן, תוספת זו של דברים, לעניות דעתנו, אינה במקומה. לא אישיותו של הלקוח ולא מידת הדחיפות שהוא מוצא לנכון להגיע אל סניף הבנק אמורים להשפיע על קיומה של חובת הנאמנות של הבנק כלפי לקוחו[7].

ב-רע"א 6838/96[8] המבקש חתם כערב לחשבון חברה אשר נוהל בסניף של המשיבה. המבקש טען, בין היתר, כי הבנק הפר את חובת הנאמנות שלו כלפי המבקש, בכך שלא גילה לו בעת החתימה על הערבות כי החברה הנערבת במצב כלכלי קשה וכי הערב נוטל על עצמו סיכון של ממש בחתימת הערבות. בית-משפט השלום חייב את המבקש, תוך שהוא דוחה את טענתו כאילו חובה של החברה כוסה על-ידי מימוש בטחונות אחרים. כן נדחתה הטענה, לפיה זוייף כתב הערבות. בית-המשפט הוסיף וציין, כי ההליכים שבפניו מעלים תמיהות לעניין אמינותו של המבקש והערבים האחרים וכי תצהיריהם נגועים בסתירות של ממש. אשר להפרת חובת הגילוי, קבע בית-המשפט, כי לא היתה חובת גילוי אשר הופרה בנסיבות המקרה.

 

בית-משפט מחוזי דחה את ערעור המבקש תוך שהוא תומך יתדותיו בקביעותיה של הערכאה הראשונה, ומוסיף וקובע, כי אף בדין אין חובת גילוי כלפי ערב, וזאת על יסוד ע"א 1304/91[9]. בבקשת רשות הערעור, חזר המבקש על טענותיו. בית-המשפט העליון דחה את הבקשה, מן הטעם, שמרבית טענות המבקש הן נגד ממצאים שבעובדה. אשר לטענותיו של המבקש לעניין חובת הגילוי והפרתה - נכתב, כי "אף המבקש אינו חולק על כך, כי הערכאות קמא לא סטו מן ההלכה שנקבעה ב-ע"א 1304/91 הנ"ל...".

נוכח ההלכה אשר נקבעה בעניין צבי ציגלר[10], לעניות דעתנו, התוצאה היתה צריכה להיות אחרת. בית-המשפט העליון לא התעלם מן האפשרות להשליך מהלכת ציגלר על מקרה זה שבה בפניו, אך הוא קובע, כי אין בכך יסוד למתן רשות ערעור.


ב-ע"א (ב"ש) 2155/96[11], טענו המערערים, כי הם פתחו חשבון עסקי בבנק המשיב. שלוש שנים מאוחר יותר הציע להם פקיד הבנק לרכוש קרנות נאמנות של הבנק וכי מימון רכישה זו יעשה בהלוואה אשר יעמיד הבנק לרשותם. המערערים נעתרו לבקשה, קיבלו הלוואה ורכשו את קרנות הנאמנות.

לטענתם, הם הבינו כי השקעה זו סולידית, ואינה מסוכנת. לצורך הרכישה, לטענתם, הם חתמו על מסמכים שונים, במקומות שהורה להם הפקיד, מבלי שהוסבר להם תוכנם, טיבם ומהותם ומבלי שהתאפשר להם לעיין במסמכים לפני חתימתם. שנה לאחר מכן, ירדו שערי הקרנות הנ"ל באופן משמעותי, כשבמשך שנים-עשר חודשים לא ביצע הבנק שינוי כלשהו בהרכבם.

 

מחדל זה, לטענת המערערים, עולה כדי הפרה יסודית של הסכמי ניהול הקרנות, לפיהם התחייב הבנק לנהל את קרנות הנאמנות עבור הלקוח, לטובתו. בתוך אותו זמן, הודיעו המערערים להנהלת המשיב כי "נוכח מחדלי הבנק בניהול תיקי קרנות הנאמנות, חוסר המעש, האכפתיות וההבנה, רשלנות וחוסר תום-לב... הם מטילים את מלוא האחריות למצב שנוצר על הבנק ודרשו לבטל את הסכמי ההלוואות ורכישת הקרנות ולהחזיר את המצב לקדמותו כפי שהיה לפני כן... נציגי הסניף התעלמו מדרישת המבקשים והמשיכו לא לפעול בתיק הקרנות עד פברואר 1995." עוד במסגרת טענות המערערים בתובענה אשר הגישו נגד הבנק, הם טענו נגד אי-העמדת אשראי בשל ירידת שערי הקרנות, דבר שגרם נזק לעסקם. בבית-משפט השלום, הגיש הבנק בקשה למחיקת התובענה - אשר הוגשה על דרך של המרצת פתיחה - על-הסף, בקשתו התקבלה ומכאן הערעור.

לאור הלכתו של בית-המשפט העליון, לפיה לא יינתן סעד הצהרתי במקום שבו יש בידי התובע לתבוע את הסעד המהותי, או במקום שנראה כי ההצהרה המבוקשת הינה תחליף, או בסיס לתביעה כספית - נדחה אף הערעור. בית-המשפט של הערעור קובע, כי "טענתם הבסיסית של המערערים בתובענה הינה כי הבנק התרשל, הפר הוראה חקוקה, ומעל באמון, ובשל אלה ניזוקו המערערים בירידת ערך קרנות הנאמנות. אין ספק כי טענה זו הינה למעשה טענה בדבר גרימת נזק כספי למערערים".

על השלכות החלת חובות מן המשפט הציבורי על הפעילות הבנקאית ראה מאמרם של כב’ השופטים מיכל רובינשטיין ובעז אוקון[12].

ב-ע"א 4301/92[13], העלתה המערערת, בין היתר, טענת הפרתה של חובת הנאמנות כלפיה. בעניין זה נטען, כי הבנק פעל ללא ידיעתה, בניגוד לטובת ענייניה ותוך חריגה מסמכות. טענה זו לא הועלתה במסגרת הדיון אשר נערך בבית-המשפט המחוזי. בית-המשפט העליון, אינו בוחן כלל את שאלת הפרתה של חובת הנאמנות על-ידי הבנק, ותוך שהוא דוחה את הערעור, קובע, כי המערערת טענה טענות חלופיות, לא פירטה טענותיה באופן אשר יביא לכדי הגנה, לא נתנה הסבר מדוע לא נטענו הטענות במועדן, ולא נמצא בסיס עובדתי לטענה כי הבנק העלים מידע מן המערערת.


נמצאנו למדים, כי לא בכל מקרה יחיל בית-המשפט את חובת הנאמנות על הבנק, גם כשעל פניו, נסיבות המקרה מתאימות לבחינת פעולות הבנק נוכח חובה זו. דומה, כי חובה זו נבחנת, אך כאשר היא מצטרפת לחובה אחרת שמוכח כי היא הופרה על-ידי הבנק, וכאשר בית-המשפט מבקש לתמוך את מסקנתו ביתד נוסף. כאשר שאר טענות בדבר הפרת חובותיו של הבנק נדחות, נדמה כי אף טענת הפרת חובת הנאמנות תידחה.


--------------------------------------------------------------------------------

[1] ע"א 6505/97 בוני התיכון בע"מ נ’ בנק הפועלים בע"מ, פ"ד נג(1) 577, עמ’ 590-591.
[2] לעניות דעתנו, יתכן כי קביעה זו סותרת את ההלכה שנקבעה בפרשת צבאח.
[3] ע"א 323/80 אלתית בע"מ נ’ בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד לז(2) 673.
[4] ת"א (חי’) 3961/95 בנק לאומי לישראל נ’ חוסיסי טארק, תקדין שלום 2000(1) 169, עמ’ 170.
[5] וכן נוכח הרושם שהתקבל אצל השופט, כי הנתבע אך נוקט סחבת בניהול המשפט, בנסיבות אותו מקרה.
[6] בחלק המצוטט לעיל.
[7] ראוי לשים לב, כי דווקא אותם טיעונים הובילו את בית-המשפט העליון לקבוע בדיוק את ההפך (בעניין פרוסט); ד"נ 1740/91 בנק ברקליס דיסקונט נ’ פרוסט, פ"ד מז(5) 31. בעניין אישיותו של הלקוח והשפעתה על חובות הבנקים ראה הרחבה בפרק י’.
[8] רע"א 6838/96 פרס ריצ’רד נ’ בנק המזרחי המאוחד בע"מ, תקדין עליון 97(2) 159.
[9] ע"א 1304/91 טפחות נ’ ליפרט, פ"ד מז(3) 309, אשר נפסק טרם התיקון לחוק הבנקאות (שירות ללקוח) התשמ"א-1981.
[10] ע"א 1570/92 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ’ צבי ציגלר, פ"ד מט(1) 369.
[11] ע"א (ב"ש) 2155/96 כהן בנימין נ’ בנק הפועלים בע"מ, תקדין מחוזי 97(3) 390.
[12] מ’ רובינשטיין וב’ אוקון, "הבנק כ’סוכנות חברתית’" ספר שמגר חלק ג’ 819.
[13] ע"א 4301/92 מולזדה פהימה נ’ בנק אמריקאי ישראלי בע"מ, תקדין עליון 93(3) 1638, עמ’ 1640.


המידע המוצג כאן אינו מהווה ייעוץ משפטי ו/או המלצה מכל סוג ו/או חוות דעת, מומלץ לפנות לייעוץ מקצועי טרם נקיטת כל הליך. כל הסתמכות על המידע המוצג כאן היא באחריותך בלבד. הגלישה באתר היא בכפוף לתקנון האתר

דרג עד כמה מדריך משפטי זה עזר לך
עוד בנושא דיני בנקאות
חדשות ופסקי דין בנושא דיני בנקאות
    תשובות של עורכי הדין בפורום
    (פרסום ממומן)